הכל במאמץ עילאי, וואו שנגמר כבר
נו
אוף

אין שום דבר בעולם
שקצת אהבה או
הרבה אלכוהול
לא מסוגלים
להעלים.
נכון?!

אני נמנע מלתייג ציבור כלשהו אבל רוב מי שאינו תומך במשטר הנוכחי באה"ק, עדיין מופתע או מאוכזב או מתמרמר מצעדים שונים שננקטים, מהתקדמות הרפורמות השונות ומהשחיתות שפשתה. ההמנעות מקונפליקטים, המחאה הדוממת או הלא אלימה והאמונה שזה מה שיעשה את ההבדל, לצד פולטיקאים כושלים או רדודים מדי (ברובם),

המלצה חמה על הסרט ghostlight, סרט קטן ולא מתלהם, רגיש ואנושי, מקסים מקסים מקסים. מנחם וחומל.

דל"פ יצר ההשמדה העצמית של השמאל גדול מהיכולת שלו לייצר חלופה/ לגרום לשינוי

להתבגר בין הקלאסיקה למודרניזציה הדורסת. בין חוסר הסבלנות החיצוני לפקעת העצבים הרופפת שמבפנים. תמונות רצות, מרצדות, נעות? נעות.
ואני בכלל מעדיף תמונות כי החיים אמנם תמיד זזים, אבל מה שנשאר הם רגעים בודדים. ורק את הצלילים אי אפשר לנצור, וכשהמוסיקה באה שום דבר לא עומד בדרך, אפילו לא המחנק הזה בגרון

האמנם קיימים רגעים כאלו, בהם המילים נחבאות או נאלמות או אובדות אי שם? רגעים של שתיקה מעיקה.
של דנדון פעמונים רחוק מדי שחובט בי, מתיש אותי, בחיי שאני לא מוצא בי מנוחה. תמיד יש אבל. אבל קטן שהוא גדול, כלומר, יכול פתאום לצמוח ולעלות ולהפוך את הספק לממשות ואת שביב התקווה לחלום ולנשימה.
אוויר. רגע,רגע

סך הכל היה יום, ועכשיו כבר מאוחר וכמעט מחר, וחבל ש
ובכל זאת, יום.

בתחושה שגוגל החליטו לרסק את ווייז, אחרת אי אפשר להסביר את השבועות האחרונים, דרכים לא נכונות ומידע חסר מדי.
חבל, גוגל מפס לא הגיעו לרמת הנוחות שהייתה שם.
וכאילו שזה משנה את זה שבין השעות שש בבוקר לעשר בלילה גם ככה הכל פקוק ע"ב קבוע...
ועדיין.
לא נורא, השליט עדיין מרוצה ולכן גם אנחנו כנראה.

אזרחי הממלכה מתבקשים לא לעשות עניין מקצת פקקים. הכל תחת שליטה. כלומר, כולכם תחת שליטה. יחי זיבינג

לעיתים יש תחושה (שלא נאמר, דל"פ) של מרדף אינסופי אחרי עשרת התגליות המוסיקליות של השבוע/חודש/שנה, ואני בכלל מעדיף להתרפק על דברים שהיו וכבר שמעתי ומקסימום מדי פעם לגלות משהו מפעם שלא הכרתי. זתומרת דברים ממש מפעם. מלפני שנולדתם, מאד'ר פאקרס

כָּל סְתָו מַנְבִּיט בִּי גַּעְגּוּעַ,
לִדְבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ

יש פה מישהו שהשלים את מהתלה אינסופית? כלומר, התחלתי אבל לא משוכנע עדיין.

היה בי רעב ולא הצלחתי להחליט מה אני רוצה, ובזמן הזה שאני מתלבט, צץ לו בקבוק היין הזה, ועכשיו אני גם לא רעב וגם מסוכך או מרוכך או מרופד או מעורפל.
לפחות היום כשתגיע החרטה, יש את המדרכה הזאת של אחרי החגים, ממש מעבר לפינה, מחר בבוקר...

מחשבות על פוליטיקה מרצדות. הפוליטיקאים הישראלים הבינו שמעבר ללצאת פראיירים, ישראלים לא מסוגלים לחוש הפסד או כשלון. חייבים תמיד לנצח כי אין לנו ברירה. אחרת נושמד. שבכל דור ודור. ומה שהיה אתמול, היווה תצוגת תכלית של התופעה הזאת. עומדים נפוחים. ניצחנו. מחייכים. מוחאים כפיים. שואגים מרוב עונג עילאי

בין החצבים הקמלים,
לחיפוש אחרי הנחליאלי הראשון,
אני מרגיש כמו מחברת טיוטה.
גיבובים, קשקושים, זכרונות,
צלקות, מילים, מילים,
מילים.
שלכת.

סרוטים וחבולים,
וכל כך הרבה חבל,
וכל כך הרבה אבל,
וכמה עוד צריך לחפור בחול כדי
להגיע אל המים,
או שאולי עדיף לקום ופשוט
לפסוע לכיוון הים הגדול,
להתמזג בתוך האדישות הסתמית
של הקיום,
במקום שבו הגלים הם תנועה
ולא רגשות.

הקורלציה הזאת בין כמה שחיכינו לחוסר היכולת שלי להרגיש קתרזיס או איזושהי הקלה, בעיקר לאור המראות הקשים בכנסת היום והתזכורת לגבי מי שמנהל את המקום הזה וכמה נראה בלתי אפשרי להזיז אותם משם. מנעד רגשי שונה לגמרי ממה שחשבתי שמצפה לי.
מתנחם בעובדה שיש 20 משפחות שיכולות לחזור לנשום היום,

נעמי שמר בשתי שורות נבואיות שאיכשהו תמיד היו בליבה של המקום הארור הזה,
גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹזֵב אֶת הַיּוֹם,
וּמַתִּיר לִי לַחֲשֹׁב
עַל הָרְגָעִים, עַל הַתְּמוּנוֹת,
עַל זֶה שֶׁעוֹד שָׁנָה חָגָה,
מֵעָלַי,
סְבִיבִי,
וְגַם בִּפְנִים,
בְּמַעְגָּלִים.
וְהַלְוַאי שֶׁאֵדַע
לִמְצֹא בִּי וְלוּ
מִדָּה קְטַנָּה שֶׁל רַחֲמִים.
אַטְמִין אוֹתָהּ בְּקַרְקָעִית לִבִּי
וְאַשְׁקֶה אוֹתָהּ
מִדִּמְעוֹתַי וּמִדָּמִי,
שֶׁתַּצְמִיחַ בִּי נֶחָמָה,
בַּיּוֹם שֶׁפּוֹעֲמִים בִּי
הַדְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם
כַּפָּרָה.

לישון?
לישון.
כלומר, להתכבות לקצת.
לעיתים יש בזה מין הנחמה.

לא.
לא מספיק כועסים. לא מספיק מאוכזבים.
לא מספיק מאויימים.
לא מספיק מיואשים.
הבטן מלאה. שבעים.
זה מספיק טוב כדי לצאת להפגין איזה פעם פעמיים בשבוע.
לפרסם פוסטים מופתעים, כביכול.
ואז להתאכזב כש
"שומרי הסף"
"מנהיגי האופוזיציה"
או "מפקדי צה"ל בהווה בעבר ובעתיד"
או
ראשי המשק.
אולי כדאי למסגר ש

מִדְקָרוֹת שֶׁל חֲצָבִים,
קִלְלַת הַסֶּנְטִימֶנְטִים,
לֹא נוֹתַר לָנוּ הַרְבֵּה,
הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים.

עֲנָנִים כְּבֵדִים שֶׁל עֶרֶב קַיְּצִי,
בְּשׂוֹרַת אֱלוּל,
הַבְטָחוֹת שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ,
נְדָרִים שֶׁהוּפְרוּ.
כֻּלָּנוּ כְּבָר מֵעַכְשָׁו
בְּצוֹם שֶׁל רְגָשׁוֹת
נִזְכָּרִים בַּסְּעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת,
שֶׁהָיְתָה כַּנִּרְאֶה
בְּגִיל הַהִתְבַּגְּרוּת,
וּמִתְפַּכְּחִים לִקְרַאת
תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּנְעִילָה,
מִתְפַּלְּלִים לְרֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט
אֵי שָׁם מִמְּרוֹמֵי גִּיל הָעֲמִידָה.

פעם מזמן היה פה סתיו. בחיי שאני זוכר.
הבקרים בתחילת השנה, בדרך לבית-ספר. ותמיד פעפעה, בעבעה, איזו מין התרגשות כזאת. של תחילת השנה. של געגוע בלתי מוסבר כמו בשיר ההוא של חלפי. והיו תקווה וחלומות ואהבה.
ועכשיו קצת קשה. זתומרת הרבה מאוד קשה.
וגם אם הסתיו לא יבוא לכאן יותר. כלומר רק לביקורון

איזה ספר השפיע עליכם יותר מכל?